עם חזרתה של הקורונה באופן אינטנסיבי יותר לתודעת הכלל ולאחר חזרה לשגרה חלקית, המגבלות שבות שוב אל חיינו ונוכחותן של מסכות הפנים שוב רלוונטית. חם כי חום יולי אוגוסט כבר הגיע, אבל אין ברירה אלא לעטות מסיכה על מנת למנוע הדבקה וקנס. כמי שעוסקת בקידום הכרת תודה כאורח חיים (כאן תוכלו לקרוא מאמר שכתבתי על הכרת תודה ברגעי משבר), אני משתדלת לחיות לאור המשפט הקלישאתי אך הנכון "להפוך את הלימונים ללימונדה". הרעיון למאמר הנוכחי הבשיל בראשי בדיוק בזכות החובה לעטות מסכה, ברגע אחד שבו הרחתי מלון, בשיאו של הסגר. מקווה שקריאת המאמר תוכל לעזור לכם להפוך את החובה המעצבנת ללימונדה מרווה.
באופן אישי ובזכות תרגול ממושך שנועד להגביר את תשומת הלב, אני מודעת לכך שהרבה מהפעולות שלי אינן מודעות. לכן, עוד לפני שיצאה ההנחייה שחובה להסתובב עם מסכות במרחב הציבורי, כשיצאתי מהבית לסידורים חשובים, בחרתי לשים מסכה על הפנים. עשיתי זאת לא רק כדי למנוע הדבקה במידה שמישהו ישתעל לכיווני, אלא בעיקר כדי לעזור לעצמי לקבל תזכורת חיצונית לא לגעת עם הידיים באזור הפנים.
כעבור מספר ימים שבהם עשיתי את התרגיל, היה מעניין לראות שאכן פיתחתי מודעות טובה יותר למגע של הידיים באזור הפנים אבל עדיין 'נפלתי' במגע של חפצים אחרים באזור הפנים. באחת הפעמים כאשר יצאתי להצטייד בפירות וירקות, השתמשתי בשיטה שלמדתי כדי לבדוק אם המלונים שהוצעו לי בערימה מספיק מתוקים. השיטה אומרת שאם הריח של המלון מתוק במיוחד, גם הטעם שלו יהיה מתוק באותה מידה. הרמתי את אחד המלונים שבערימה ורחרחתי אותו, ואז הרמתי עוד אחד, ובמלון השני פתאום נוכחתי שלמרות שלא נגעתי עם הידיים בפנים, כן קירבתי את המלון ישירות אל האף שלי. ומה אם מישהו התעטש על המלון המסוים הזה רגע לפני…? ומה אם זה שהתעטש עליו היה נשא קורונה? המשפטים האחרונים נכתבו בנימה של הומור, גם בשיאו של המשבר, היה ברור שאין באמת גבול לרמת הזהירות האפשרית. מה שכן, מאחר שהייתה לי מטרה לא לגעת בפנים, תחושת המגע של המלון באף הזכירה לי את המטרה שלקחתי על עצמי. סביר להניח שבכל תקופה אחרת שבה העיסוק במגע בפנים היה פחות אובססיבי, הרגע הזה לא היה מעיר אותי. למזלי לא נדבקתי בקורונה מהרחת המלון אבל כן זכיתי לרגע אחד של התעוררות מההרגלים האוטומטיים שלי.
איך התקופה הנוכחית מהווה הזדמנות להגביר את המודעות העצמית?
נראה שהזהירות שעלינו לנקוט על מנת שלא להידבק בנגיף הקורונה תמשיך ללוות אותנו עוד זמן מה. וכמו שכולנו למדנו, האיסור לגעת בפנים מהותי במיוחד כשנוגעים במשטחים שאנשים רבים נגעו בהם לפנינו, כמו למשל העגלה בסופר או הידיות בשירותים הציבוריים. מאחר שלשמחתנו אין לנו אפשרות להימנע באופן מוחלט מהיציאה מהבית לסידורים בסיסיים כמו קניות, כנראה שכולנו נדרשים כעת לפתח מידה רבה יותר של מודעות עצמית למגע באזור הפנים. כך אנחנו יכולים לקחת את האיסור החיצוני כהזדמנות להתבונן על עצמנו ועל ההרגלים שלנו. אם נעשה את התרגיל הזה של הימנעות ממגע באזור הפנים ברצינות, ניווכח שיש באיסור הזה פוטנציאל שיכול לעזור לנו לגלות על עצמנו הרבה מעבר לדבר הספציפי שביקשנו להיות מודעים לו.
מסתבר שלא כל כך קל להימנע ממגע בפנים: על פי מחקר שנעשה באוסטרליה בשנת 2015 אנחנו נוגעים בפנים שלנו בממוצע 23 פעמים בשעה. כלומר, אם אנחנו ערים בממוצע 16 שעות ביממה, משמע שאנחנו נוגעים בפנים שלנו בממוצע 368 פעמים ביום. באופן אישי יש לי הרגשה שמספר הפעמים שהאדם הממוצע נוגע בפניו גבוה בהרבה, אבל גם אם הנתונים נכונים, תארו לכם שכולנו קיבלנו 368 הזדמנויות (לפחות) ביום להתעורר ממצב "הטייס האוטומטי" שבו היום־יום שלנו מתנהל, ולהסתכל על עצמנו לרגע קל בסקרנות, כאילו אנחנו חדשים עבור עצמנו.
רגע… נעלתי את הבית?
לכמה מהפעולות שלנו ביום יום אנחנו מודעים באמת? התשובה אינה תאורטית, דרושה התנסות כדי לענות על השאלה הזו, ואפשר להיווכח בכך באמצעות כמה דוגמאות יומיומיות פשוטות – מה קוד הבטיחות שלכם ברכב? תגידו אותו לעצמכם עכשיו בעל פה בלי ללחוץ על המקשים. מצליחים? רוב האנשים לא מצליחים להגיד מה הקוד מבלי ללחוץ אותו בפועל עם האצבעות בזמן השהייה באוטו.
הנה דוגמה נוספת – מה הסדר שבו אתם מצחצחים את השיניים? יש לכם אחד כזה קבוע? ומה לגבי הפעמים שבהן לא זכרתם אם כיביתם את הגז או הדוד אחרי שיצאתם מהבית או אם נעלתם את הדלת?
פעם חברה סיפרה לי בתדהמה איך היא התווכחה בנמרצות עם נציגת שירות של הכספומט הקטן שמציבים במקומות ציבוריים (כן, זה שלוקח עמלה גבוהה), ואיך היא הייתה בטוחה שהמכונה של הכספומט בלעה לה את האשראי לאחר שהיא לא מצאה אותו. הנציגה התעקשה שהמכונות האלה לא בולעות הכרטיס, פשוט כי הן מוציאות אותו לפני שהכסף יוצא, והיא גם אמרה לה שזה קורה המון שאנשים מתקשרים וטוענים שהמכונה בלעה להם את הכרטיס ואז בסוף הם מוצאים אותו בארנק. אותה הנציגה המליצה לחברה שלי לבדוק שוב את הארנק. "כבר בדקתי בארנק!" החברה שלי ענתה לה בנחישות, "והכרטיס לא שם, לכן התקשרתי". "תבדקי שוב בבקשה" הורתה לה הנציגה. ולמרבה תדהמתה של חברתי הכרטיס אכן היה במקומו בארנק.
הדוגמאות המשעשעות האלה ממחישות לנו כיצד חלק גדול מהפעולות שלנו נעשה באוטומטיות מוחלטת ובחוסר מודעות עצמית, ולכן דווקא בפעולות היומיומיות, ואפילו באלה האפרוריות ביותר, קיימת הזדמנות לפתח יותר מודעות עצמית.
בדיוק על ההזדמנות הזאת מדבר פטריציו פאולטי בפתיחה של ספרו "אררט דרך הנוכחות":
בכל בוקר, כאשר אני קם ומתבונן במראה, בכמה מתוך 365 הבקרים הללו אני שם לב לעצמי?
מתוך אררט דרך הנוכחות מאת פטריציו פאולטי
בכמה פעמים אני נוכח? למה אני מתכוון ב"אני נוכח"?
לכך שאני לא רק מסתכל בעצמי במראה, מסתרק, או עושה את כל אותם הדברים היום יומיים, אלא שבזמן שאני עושה אותם אני נוכח שלדברים האלה יש נפח, עומק.
באמצעות התבוננות עצמית אמיתית ואותנטית, אותה אפשר לתאר כמו מעין תמונת בזק רגעית ופנימית, בה אנחנו מצלמים את מה שמתחולל בתוכנו – תחושות, מחשבות, זכרונות, רגשות – החיים מראים לנו פעם אחרי פעם עד כמה רמת המודעות העצמית שלנו אינה גבוהה כפי שהיינו רוצים. רבים מההרגלים שלנו – הגופניים, הרגשיים והמחשבתיים, הם למעשה אוטומטיים. לפני שנרגיש רע עם עצמנו, חשוב לציין שהאוטומטיות של הפעולות שלנו היא גם מבורכת וחשובה. היא זו שאחראית לכך שאחרי שיעורי הנהיגה הראשונים למדנו לנהוג באופן אוטומטי ושאנחנו לא צריכים לחשוב על כל אחת מהפעולות המסובכות שאנו עושים בזמן הנהיגה, מה שהיה יכול לסכן את חיינו. האוטומטיות של ההרגלים חוסכת לנו זמן ומאמץ. וברמה הגופנית הבסיסית ביותר היא אחראית לכך שאיננו צריכים להפעיל מוטיבציה או מחשבה כדי לנשום, כדי שהדם יזרום ללא הרף בגופנו או על מנת שמערכת העיכול שלנו תעבוד ותפרק את האוכל שאכלנו.
אם כך, מתי האוטומטיות פועלת לרעתנו? כאשר אנחנו מעוניינים לשנות הרגל שכבר השתרש ולא מצליחים בכך. בין אם מדובר בהרגל פיזי (כמו למשל תנוחת גוף כפופה שגורמת למתח בעורף), הרגל רגשי (למשל להיחסם אוטומטית כשמישהו נותן לי ביקורת) או הרגל מחשבתי (לראות תמיד את השלילי או להשוות את עצמי ללא הרף לאחרים גם כשזה לא מועיל).
אני כבר מודע לעצמי, אז למה עליי להגביר את המודעות?
לרובנו יש רעיון שאנחנו מודעים לעצמנו אך בפועל אין זה המצב. דוגמא אחת מאלפת לכך ורלוונטית מאוד לנושא המאמר הזה ניתן לראות בסרטון הזה שהפך לוויראלי, בו רואים את ד"ר שרה קודי, דוברת בנושא בריאות באחד ממחוזות קליפורניה, שנואמת ומורה לציבור לא לגעת בפנים – בפה, באף ובעיניים מאחר שכך מופץ וירוס הקורונה. שימו לב מה קורה כעבור כמה דקות, ראו הרי זה פלא. ד"ר קודי עושה בעצמה בדיוק את מה שלפני רגע אמרה להימנע ממנו.
מדהים נכון? איך יכול להיות שרגע אחרי שהיא מסבירה כמה חשוב לא לגעת בפנים, היא בעצמה "שוכחת" ומכניסה את האצבע שלה לפה? ד"ר קודי המסכנה הפכה מושא ללעג ברשתות החברתיות השונות, אבל אל לנו לצחוק עליה כי למען האמת וכפי שכבר נוכחנו קודם, הסיכויים שהיינו נוהגים בדיוק כמוה הם די גבוהים.
מודעות עצמית מהי?
על פי סקירה תאורטית שעשתה ד"ר טאשה יוריץ, פסיכולוגית ארגונית שחוקרת את הנושא, היא מצאה שיש למודעות עצמית הגדרה שונה בשדה המחקר הפסיכולוגי לאורך השנים, כאשר ניתן לחלק את ההגדרות השונות על פי ציר של פנימי וחיצוני. מודעות עצמית פנימית מתייחסת ליכולת שלנו לראות ולנטר את מה שמתחולל בעולמנו הפנימי ואילו זו החיצונית מתייחסת ליכולת להבין איך האחרים רואים אותנו. במחקרים שד"ר יוריץ ועמיתיה ביצעו על מנת להתחקות אחר אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, הם השתמשו בשילוב בין שני הרבדים של המודעות העצמית – הפנימית והחיצונית, וכך הם בחנו לא רק מה משתתפי המחקר חושבים על עצמם מבחינת מידת המודעות העצמית שלהם, אלא גם האם האנשים שקרובים אליהם רואים אותם באותו אופן. צוות המחקר שלה מצא ש-95% מהאנשים סבורים שהם מודעים לעצמם בעוד שבפועל רק 15-10% היו באמת בעלי מודעות עצמית גבוהה על פי הקריטריונים שהם קבעו. על פי החוקרים, מודעות אישית או מודעות עצמית שונה מאוד ממה שאנחנו חושבים על עצמנו והיא דווקא מצויה בהלימה עם מה שאחרים חושבים עלינו. משמע, אם אנחנו רוצים לדעת על עצמנו משהו, כדאי שנשאל דווקא את הקרובים לנו.
מודעות עצמית אינה משאב בינארי, כלומר היא לא מצב של "הכול או כלום", מדובר במעין סקאלה שכולנו נעים עליה. מי שמתַרגלים טכניקות להגברת תשומת לב ומי שעוסקים באינטרוספקציה באופן תדיר מגדילים את רמת המודעות העצמית שלהם כדרך חיים. עם זאת, מודעות עצמית היא משאב אינסופי ולכן תמיד אפשר לשאוף להגדילה. במסורות רוחניות רבות נוהגים לתאר את המצב המתמשך של המודעות העצמית באמצעות מטאפורה של ערות. האדם שתמיד מודע לעצמו 'התעורר' מהרגליו האוטומטיים וחי בנוכחות מלאה בהווה. המשמעות של המילה בודהה, שבוודאי כולנו מכירים, היא "זה שהתעורר".
ללה, משוררת ומיסטיקנית שחייתה בהודו של המאה ה-14 כותבת על מטאפורת הערות ועל הקשר שלה לחיים רוחניים:
אַרְבַּע שְׁאֵלוֹת:
מִיהוּ הָעֵר וּמִיהוּ הַיָּשֵׁן?
מַהוּ הָאֲגַם שֶׁלְּלֹא הֶרֶף
שָׁב וְחוֹתֵר אֶל הָאָרֶץ?
אֵיזוֹ מִנְחָה יָכֹל בֶּן אֱנוֹשׁ לְהַעֲנִיק לֶאֱלֹהִים?
מַהוּ רְצוֹנֵנוּ הֶעָמֹק?הַתְּשׁוּבוֹת:
הַמַּחְשָׁבָה הִיא הַיְּשֵׁנָה.
מתוך הספר שיר עירום מאת ללה בתרגומה של הדס גלעד
מִי שֶׁמַּכִּיר בְּעַצְמוֹ אֶת הָאֵל, הוּא הָעֵר.
הָאֲגַם הַנֶּעֱלָם-תָּמִיד עָשׂוּי מִתַּאֲבוֹנֵנוּ,
הַתְּנוּדוֹת הַלָּלוּ, הֵן דִּבּוּר וְהַקְשָׁבָה.
הַמִּנְחָה הַיְּחִידָה שֶׁתּוּכַל לְהַעֲנִיק לֶאֱלֹהִים הִיא הַרְחָבַת הַתּוֹדָעָה.
וְאַחֲרוֹנַת הַבַּקָּשׁוֹת הִיא לִהְיוֹת לֶאֱלֹהִים בִּדְמוּת אָדָם.
ואם לא ברור לנו למה כדאי לנו להתעורר בדיוק, כי אולי דווקא נעים יותר לחלום ולא להיות מודעים לעצמנו, מסתבר שיש למודעות עצמית יתרונות רבים לבריאות שלנו, הנפשית והפיזית.
למה אנשים מודעים יותר הם גם שמחים יותר
דן סיגל, פסיכיאטר, מרצה לפסיכיאטריה ומייסד של מרכז מחקר למיינדפולנס באוניברסיטת קליפורניה; חולק עימנו בפתיחת ספרו Aware מטפאורה יפה שממחישה איך מודעות עצמית יכולה לשפר את הרווחה הנפשית שלנו: תארו לכם ששמים כפית מלח בתוך מים. אם מדובר במעט מים, כמו הכמות שנכנסת בכוס הקפה שלכם, נקבל מים מלוחים מאוד ולא ניתנים לשתייה. אם לעומת זאת נשים את אותה כפית של מלח בתוך מיכל מאוד גדול של נוזלים – למשל סיר ענק כמו זה של מטבח צבאי, כאשר נשתה את המים שבמיכל הזה, לא נרגיש כלל את המלח והטעם של המים ירגיש לנו רגיל וטעים. החומרים הם אותם החומרים – מים ומלח. מה שמשתנה זה גודל המיכל וכפועל יוצא היחס בין המלח למים. ניתן להתייחס למודעות עצמית באותו האופן: כאשר יש מעט ממנה (המים בכוס הקפה) הקשיים (כפית המלח) בהם אנו נתקלים צובעים את החוויות שלנו ולא מאפשרים לנו להנות מהחיים. לעומת זאת, כאשר יש לנו הרבה מודעות עצמית (המים בסיר הצבאי הגדול), הקשיים שאנו פוגשים ממליחים רק מעט את המים, ולכן הם כמעט ולא מורגשים ואפשר להמשיך להנות מטעמם הנפלא.
באופן הזה, כשאנחנו מגדילים בקרבנו את מידת המודעות העצמית, איכות החיים שלנו עולה. וכמו שכולנו למדנו מהתקופה האחרונה, החיים בהכרח מביאים איתם גם משברים, ופעמים רבות הם מגיעים ללא אפשרות לשלוט בהם או לחזות אותם. מידת המודעות העצמית שלנו הופכת אותנו לפתוחים יותר לחוויות שמגיעות בלי קשר לסימן החיובי או השלילי שהן נושאות.
לשאול מה במקום למה?
דרך נוספת שבה מודעות עצמית משרתת אותנו היא ביצירת נרטיב פנימי פרואקטיבי יותר. בהרצאת טד מרתקת של ד"ר יוריץ שהזכרנו קודם, המסר העיקרי מחקר עולמם הפנימי של אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה היה שעדיף לכולנו לשאול את עצמנו מה על פני למה. למה הכוונה? פעמים רבות נראה שאם נבין למה משהו קורה אז תהיה לנו גם מודעות גדולה יותר ביחס אליו. עם זאת, במחקרים שנעשו על אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה נמצא שהשיח הפנימי שלהם מערב יותר את המילה "מה" מאשר "למה". כך, במקום לשאול: "למה לא קיבלו אותי לעבודה?" אנשים בעלי רמה גבוהה של מודעות עצמית ישאלו את עצמם: "מה עליי לעשות כדי להרשים את המראיין ולהפגין את יכולותיי האמיתיות בראיון?" בתקופות קשות או בזמן משבר (מישהו אמר קורונה?) במקום לשאול למה זה קורה לנו יהיה מועיל יותר לשאול – מה חשוב לי שימשיך להתקיים למרות הקושי? מה יכול לתמוך בי בתקופה הזו? מה הדברים החיוביים שהחודשים האחרונים הביאו לחיי? אולי למדנו להעריך יותר את הזמן עם המשפחה והחברים, אולי למדנו להעריך יותר את הטבע ואולי הספקנו לבלות זמן איכות עם המשפחה, להתפנות לפרויקט שתמיד רצינו ולא היה לנו זמן, או לעשות סדר בבית.
מודעות עצמית תהפוך אתכם לבריאים יותר
על פי פרופ' דן סיגל מודעות עצמית יכולה לעזור לנו גם להיות בריאים יותר. ובואו נודה, עכשיו זה רלוונטי במיוחד לשמור על הבריאות שלנו.
ישנם מספר יתרונות שאנחנו מקבלים כשאנו מפתחים רכיבים ספציפיים שאותם סיגל מחשיב כחלק ממודעות עצמית – מודעות פתוחה לחוויה (Open Awareness), תשומת לב ממוקדת (Focused Attention) ואדיבות (Kind Intention), והם:
- תפקוד טוב יתר של המערכת החיסונית אשר מסייע להילחם בזיהומים וחיידקים שחודרים אל הגוף.
- תפקוד אופטימלי של האנזים טלמוראז שאחראי לשימור הקצוות של תאי הכרומוזומים שלנו בעת חלוקתם, מה שמונע הזדקנות.
- תפקוד טוב יותר של המערכת הקרדיוווסקולרית, שכולל מדדים טובים של כולסטרול, קצב לב ולחץ דם.
- הגדלת רמת הקישוריות במוח מה שמביא להתנהגות סתגלנית, כישורי קבלת החלטות טובים יותר ויכולת לפתרון בעיות.
אם כן, גם ברמה 'ארצית' יותר, כזו שרחוקה יותר מהמילים "אלוהים" או "תודעה", עדוית מחקריות מורות על כך שמודעות עצמית גבוהה יותר מובילה בהתאמה לאיכות חיים גבוהה יותר, בריאותית ורגשית. לכן, אם נרצה לשתות מים זכים וצלולים, מרווים וטעימים, נוכל לנצל את התקופה הנוכחית של ההתמודדות עם הקורונה כהזדמנות להגביר את מידת המודעות העצמית.
הציטוט הבא מהספר חיפוש אחר המופלא מאת אוספנסקי מדבר על ההזדמנות לתרגול אשר קיימת בחיי היום יום:
הדרך הרביעית אינה דורשת כל פרישה אל המדבר, אינה דורשת מן האדם לוותר ולהסתלק מן הדברים שעליהם חי לפנים. אפשר ללכת בה בעוד שמקיימים את תנאי החיים הרגילים. אפשר להמשיך בעבודה הרגילה, לשמור על היחסים הקודמים עם בני האדם ולא לנטוש או לוותר על דבר. אדרבה, תנאי החיים שבהם מצוי האדם בתחילת עבודתו, תנאים שבהם כביכול, מוצאת אותו העבודה, הם התנאים הטובים ביותר האפשריים לגביו.
מתוך הספר חיפוש אחר המופלא מאת פ.ד. אוספנסקי (עמ' 58)
הצורך להיזהר עם המגע באזור הפנים כדי למנוע את ההדבקה בקורונה מהווה הזדמנות פז לעזור לנו להתבונן על עצמנו מספר רב פעמים ביום (זוכרים? 368 פעמים ליתר דיוק). כשאני אומרת להתבונן בעצמנו הכוונה אינה רק להבחין האם נגעתי או לא נגעתי באזור הפנים, אלא לבחון מה מתחולל בתוכי ברגע הנוכחי. מה אני מרגישה? מה אני חושבת? האם אני לחוצה? האם אני נושמת? האם אני ברווחה או שיש בתוכי מאבק? ואם אתם לא מתחברים לעניין של המגע באזור הפנים כמה שמהווה תזכורת להיות יותר מודעים, כל דבר בחיי היום יום יוכל לשמש אותנו, ממש כל דבר. בין אם נרצה לקחת על עצמנו החלטה לקום מוקדם יותר בבוקר, לתרגל הכרת תודה בסוף כל יום או להפסיק לשתות קפה. לקיחת אתגרים שכאלה יכולים להרגיש כמו משחק או שעשוע אבל מדובר במשימה רצינית ביותר, הכמות של המידע שנוכל לאסוף על עצמנו מכל אחת מן ההחלטות הפשוטות האלה, כשננסה ליישם אותן בעקביות, היא באמת עצומה.
מוזמנים לשתף בתגובות את מה שאתם גיליתם מלהריח מלונים, או מכל דבר אחר שעזר לכם להגביר את המודעות העצמית בתקופה הזאת.
תגובות גולשים
מאמר נפלא. תודה שירין יוניס היקרה והנכבדה.
אם תרשי לי הערה רק אחת:
חייבים לבחון את המימדים והסטטיסטיקה של המחלה. וכאן בהסתמך על דברי פרופסור יורם לס, אנחנו רואים שאין גל שני. כך גם טוען פרופסור שחר מאוניברסיטת אריזונה. הגרף האמיתי הוא זה שמוכיח, כי לעומת הנבדקים החדשים, הרבים, שגילו אצלם נשאים, מתברר שהם אינם חולים, כלומר המחלה עוברת במהירות. הגרף האמיתי מגלה שיש מגמת ירידה בתחלואה. כלומר אלה שבאמת חולים ומאושפזים בבתי החולים או המונשמים. בנוסף לכך, כדאי גם להכיר בעובדה שאותם נפטרים, רובם ככולם היו נפטרים בששת החודשים הבאים. כך שזו מחלה ש"מיועדת לבחינת ההגנה על אוכלוסיית הסיכון". וזוהי מודעות שצריך לחשוב עליה, לא רק מנקודת המבט של התרחבות המחלה, כי זו לא האמת. אלא מנקודת המבט של היכולת החברתית להגן על החלשים. בכבוד רב